הורות הליקופטר

״כשילד לומד ללכת, זו הפעם האחרונה שבה אנחנו מאפשרים לעצמנו לצהול מכך שהוא מנסה ונכשל שוב ושוב ושוב״
ג׳ולי לית׳קוט היימס.
מי מאיתנו לא ״חוטא״ לרצות שהילדים שלו לא יכשלו? שלא יתאמצו יותר מידי,
שלא יחוו קושי אם אפשר לחסוך להם?
באותה מידה אפשר לקרוא לזה גם אהבה.
זה קורה לרוב מאהבה גדולה, מהרצון לגונן ולשמור, להגן ולחסוך מהם כאב, העניין הוא כמו תמיד, במינונים👉
כשהמינון גבוה, הדימוי להורות כזו הוא הליקופטר,
דימוי מצב שבו ההורה מרחף מעל הילד, כמו הליקופטר, לא גבוה מידי, נוכח, מתבונן, מטפל בבעיות, פותר בעיות, פותר חיכוכים, מגן בחירוף נפש, הכל כדי שלא יצטרך להתמודד לבד.
אהבה, כבר אמרתי?
העניין הוא שבפועל, החיים מלאים בהתמודדויות, ואני לא מדברת על דרמות גדולות, ההתמודדויות נמצאות שם היום יום, והיכולת להתמודד עם החיים טמונה גם ביכולות שלמדנו בבית.
ראיתי את זה 12 שנים בקליניקה, לא משנה על מה דיברנו בחדר, חזר הבית שגדלנו בו, חזרה הסביבה שגדלנו בה וההשפעה על המבוגרים שהפכנו להיות.
בדיוק בגלל זה בחלק מההרצאות שלי,
אני מדברת גם על הורות הליקופטר החשיבות שיש לתת לילדים כלים לחיים,
לחוות, להכשל, לנסות, להצליח, ללמד אותם במקום לעשות עבורם,
התפקיד שלנו להכין אותם, שידעו להתמודד עם מצבים בחיים, עם החיים האמיתיים שקורים בכל יום שקורים כבר עכשיו.